החלטה בתיק בש"א 14163/06

בהליך שלפניי התבקש בית המשפט להורות למפרקי המשביר הישן בע"מ (בפירוק) (להלן - המשביר), לשלם למבקשת - ספקית מוצרי קוסמטיקה וטיפוח שונים - את מחיר הסחורה שנמסרה על-ידה למשביר עובר להיקלעותו של המשביר להליכי חדלות פרעון, ואשר תמורתה לא שולמה על-ידי המשביר (להלן - הסחורה), בסך כולל של 3,546,076 ש"ח. כן התבקש בית-המשפט לקבוע, כי זכויותיה של המבקשת לקבל מקופת הפירוק את תמורת הסחורה הנ"ל קודמות לזכויות כל נושה אחר של המשביר. הטענה המונחת ביסוד הבקשה הינה, כי התנאים המוסכמים בין הצדדים כללו תניית שימור בעלות בסחורה, שמכוחה נשארה הסחורה בבעלות המבקשת עד לפרעון תמורתה על-ידי המשביר. מאחר שהסחורה, ככל הנראה, נמכרה כבר על-ידי המשביר (הדבר לא בואר די צרכו במסגרת הבקשה, ומכל מקום הבקשה אינה כוללת סעד של השבת הסחורה בעין), טוענת המבקשת כי היא זכאית לעקוב אחר תחליפיה של הסחורה - קרי התמורה שנתקבלה בגינה.

רקע עובדתי וטענות המבקשת

1.         המבקשת הינה חברה העוסקת ביבוא, ייצור ושיווק של מוצרי קוסמטיקה שונים בישראל. על-פי האמור בבקשה, שנתמכה בתצהירה של מנכ"ל המבקשת, הגב' סיבל בן ריטן, המבקשת התקשרה עם המשביר בהסכם, שמכוחו נמכרו בסניפי המשביר פריטי סחורה של המבקשת באמצעות דיילות מכירה מטעמה. יצויין, כי לבקשה לא צורף כל הסכם בכתובים, וההנחה המתבקשת הינה, על-כן, כי טענת המבקשת הינה להסכם שבעל-פה.

2.         עוד נטען בבקשה, כי התנאים המוסכמים בין הצדדים כללו תניית שימור בעלות, לפיה הבעלות בסחורה תישאר בידי המבקשת עד לפרעון תמורתה על-ידי המשביר. הסכמה זו מצאה ביטוי, כך נטען, הן בחשבוניות שהוציאה המבקשת עם אספקת הסחורה לסניפי המשביר (נספח א' לבקשה), בתחתיתן נקבע "הסחורה שייכת לדניה קוסמטיקה בע"מ עד לפרעון"; והן בהתנהגותם של הצדדים בפועל בכל הנוגע לניהול מלאי הסחורה, הזמנות בקשר אליה, הצבתה, מכירתה ועוד. בהקשר זה נטען, כי המבקשת - באמצעות "דיילות מכירה" מטעמה שהוצבו בסניפי המשביר בין 6 ל-12 שעות ביום - היא אשר ניהלה בפועל את מלאי הסחורה שהוחזק בסניפי המשביר, על דוכני תצוגה בבעלותה של המבקשת. כך למשל, דיילות המכירה של המבקשת הן שביצעו את הזמנות הסחורה מהמבקשת על-גבי טפסי הזמנות של המבקשת (נספח ב' לבקשה). כמו כן, המבקשת היא שקבעה את מגוון הסחורה שתימכר בסניפי המשביר. כאשר סניף כלשהו חרג מהמלאי הרצוי, לפי שיקול דעתה של המבקשת, החליטה המבקשת איזה חלק מהסחורה למשוך חזרה ולהוציא מהמלאי. זאת ועוד, ספירות המלאי בסניפים של המשביר התבצעו על-ידי דיילות המכירה של המבקשת, ובעקבותיהן בוצעו הזמנות והחזרות של סחורה לפי שיקול דעתה ומדיניותיה של המבקשת (נספח ג' לבקשה).

ניהול המלאי באופן זה התנהל, כך נטען, במשך שנים, בלא צורך באישור של מנהלי מחלקות הקוסמטיקה בסניפי המשביר. עוד נטען, כי על-פי תנאי ההתקשרות בין הצדדים וכפי שנהגו בפועל במשך השנים, היתה למשביר זכות בלתי מוגבלת להחזיר למבקשת פריטי סחורה שבידיו, בכל עת, וכי המבקשת היא זו שנשאה באחריות לכל קלקול, שבר או פגם בסחורה שארעו בעת שהסחורה נמצאה בסניפי המשביר. במקביל, נהגה המבקשת לקבל מהמשביר דיווחי מכירות חודשיים על-אודות מלאי הסחורה שלה בכל סניף וסניף (נספח ד' לבקשה).

3.         לטענת המבקשת, משנודע לה דבר היקלעותו של המשביר להליכי חדלות פרעון היא ביקשה לקבל לידיה את הסחורה שתמורתה טרם נפרעה אשר נמצאה בסניפי המשביר באותה עת ונותרה, לטענתה, בבעלותה. דא עקא, משהגיעו נציגיה לסניפי המשביר, מנעו אנשי המשביר את כניסתם וסירבו להשיב להם את הסחורה. מחיר הסחורה שסיפקה המבקשת למשביר, ואשר תמורתה טרם שולמה, עומד על-פי הנטען על-סך של 3,546,076 ש"ח (במונחי קרן נכון למועד הגשת הבקשה ביום 26.6.06), וזאת בהתבסס על כרטסת הנהלת החשבונות של המבקשת (אשר צורפה כנספח 1 לבקשה).

4.         בהסתמך על תניית שימור הבעלות ועל ההלכה שנפסקה ברע"א 1690/00 מ.ש. קידוחי הצפון בע"מ נ' א. אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק זמני), פ"ד נז(4) 385 (2003) (להלן - פרשת קידוחי הצפון), טוענת המבקשת, כי היא זכאית לקבל חזרה את הסחורה שנותרה בבעלותה ולחלופין את הכספים שקיבל המשביר תמורתה. באותה פרשה, בוטלה ההלכה שלפיה עסקת אשראי הכוללת תניית שימור בעלות אך אינה עסקת קונסיגנציה "טיפוסית", כמוה כשעבוד החייב ברישום ("משכון מוסווה"), ובהיעדר רישום של אותו שעבוד אין לו תוקף כלפי המפרק (ע"א 455/89 קולומבו, מאכל ומשקה בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מה(5) 490 (1991); להלן - הלכת קולומבו). משבוטלה הלכה זו, הרי שעסקה ובה תניית שימור בעלות אינה נחשבת עוד כעסקת משכון מוסווה, ועל כן, כך טוענת המבקשת, יש ליתן תוקף לתניית שימור הבעלות, שלפיה הבעלות בטובין נשארה בידיה כל עוד לא שילם לה המשביר את מלוא התמורה בגין הסחורה.

המבקשת ממשיכה וטוענת, כי כבעלת זכויות קנייניות בסחורה, היא זכאית לעקוב אחר התמורה שהתקבלה ממכירתה, קרי "תחליף הנכס", ולעניין זכות העקיבה היא מפנה, בין היתר, לאמור בספרו של פרופ' דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט 1072 (מהדורה שניה, תשנ"ח).

5.         אעיר כבר עתה, כי הבקשה לוקה באי-בהירות עובדתית ביחס לשתי נקודות: ראשית, היא אינה מבהירה האם הסחורה המדוברת נמכרה כבר על-ידי המשביר, כולה או חלקה, ומה מועד מכירתה ביחס למועד צו הקפאת ההליכים. נוכח הזמן שחלף ונוכח העובדה כי הסעד נשוא הבקשה הינו למעשה סעד כספי בלבד, אניח לצורך העניין כי אכן הסחורה נמכרה; שנית, הבקשה אינה מבהירה האם מחיר הסחורה הנטען אותו דורשת המבקשת לקבל מקופת הפירוק, המתבסס על כרטסת הנהלת החשבונות של המבקשת (נספח 1), זהה למחיר בו נמכרה הסחורה בפועל, אם נמכרה, על-ידי המשביר. לצורך העניין אניח, איפוא, כי קיימת זהות בין הסכומים.

תגובת המפרקים

6.         בתגובתם מיום 24.1.07 טוענים המפרקים, בראש ובראשונה, כי יש לדחות את הבקשה על הסף. הם מציינים, כי ביום 22.4.04 הגישה המבקשת תביעת חוב (על סכום זהה) כנושה בלתי מובטחת (נספח א' לתגובה), וזאת מבלי שהטענה בדבר הבעלות בסחורה הועלתה שם, ואף לא הועלתה באמצעות פנייה אל בעלי התפקיד או אל בית-המשפט עד להגשת הבקשה בחודש יוני 2006. בכך, טוענים המפרקים, יש לראות את המבקשת כמי שויתרה על טענתה בדבר שימור הבעלות, במיוחד לנוכח השיהוי הניכר בו הוגשה הבקשה דנן, בחלוף שלוש שנים וחצי ממועד צו הקפאת ההליכים. המפרקים מוסיפים וטוענים בהקשר זה, כי טענת שימור בעלות אינה עולה בקנה אחד עם הגשת תביעת חוב כנושה רגיל, ובוודאי כך כאשר היא "נכבשה" זמן כה רב, ומועלית לאחר שתם המועד להגשת תביעות חוב. הם מצביעים על אופיו הקולקטיבי של הליך חדלות הפרעון, המחייב קבלת תמונת מצב מהירה של מצבת החובות של החברה אל מול מצבת נכסיה, ועל סד הזמנים הנוקשה בכל הקשור בריכוז כלל תביעות החוב. על רקע זה הם טוענים, כי אין לאפשר לנושה המגיש תביעת חוב כנושה רגיל לכבוש את טענתו בדבר שימור הבעלות ולהעלותה בשיהוי ניכר בשלב מאוחר שבו בדיקת התביעות בדין קדימה מתקרבת לסיומה. העובדה, כי בשולי תביעת החוב שהגישה המבקשת בשנת 2004 נכתב כי אין בהגשתה כדי לפגוע בטענות אחרות של המבקשת לרבות בקשר לבעלותו בסחורה, כך נטען, אינה מצדיקה הידרשות לטענת הבעלות בסחורה בחלוף זמן כה רב, כשהמבקשת נמנעה כל אותה עת מלפעול למימוש טענה מעין זו בדרך כלשהי.

7.         לגופו של עניין טוענים המפרקים כי בין המשביר לבין המבקשת לא הוסכם מעולם על הותרת הבעלות בסחורה בידי המבקשת, וכי הסכמה כזו הינה תנאי לתחולתה של הלכת קידוחי הצפון. המפרקים מפנים בהקשר זה להחלטתי בבש"א (מחוזי ת"א) 11875/03, פש"ר 1153/02 וי אפ ישראל (אפארל) בע"מ נ' המשביר הישן בע"מ (בפירוק) (טרם פורסם; 6.11.06; להלן - פרשת וי אפ), וטוענים כי גם במקרה דנן, בדומה לאשר נקבע בפרשת וי אפ, לא השתכללה הסכמה חוזית בין הצדדים לעניין תניית שימור הבעלות, וכי עצם קיומה של התניה על-גבי חשבוניות המס של המבקשת אין בה כדי ליצור מפגש רצונות מחייב בעניין זה, בהיותה תנייה חד-צדדית. כן טוענים המפרקים, כי המשביר לא ייחס לתנייה זו כל משמעות או חשיבות וממילא אין לראות באי ההסתייגות מצד המשביר לתנייה משום הסכמה לאמור בה. עוד נטען, כי בפועל אין כלל חתימה של נציג מטעם המשביר על גבי החשבוניות שצורפו לבקשה, וזאת בניגוד לנטען על-ידי המבקשת, וככל שקיימת חתימה על החשבוניות (בעותקים שלא הוצגו), הרי שהיא מהווה אך ורק אישור לקבלת הסחורה בסניפי המשביר, ואין לראות בה משום אישור או הסכמה לכל עניין אחר.

8.         יתר על כן, לטענת המפרקים, בעת הספקת הסחורה והוצאת החשבוניות נשוא הבקשה, ההלכה המחייבת ששלטה בכיפה היתה עדיין הלכת קולומבו, ויש לראות את הצדדים כמי שפעלו בהסתמך על המצב המשפטי ששרר אז - קרי: שעה שממילא לא היה כל תוקף לתניית שימור בעלות בהיעדר רישום של משכון לגביה. בהקשר זה אף טוענים המפרקים, כי הלכת קידוחי הצפון שינתה באופן מהותי את הדין הקיים בשאלת תוקפה של תניית שימור בעלות, ועל-כן היא פועלת אך באופן פרוספקטיבי. מכאן, שאין לה תחולה על המקרה דנן, שבו אספקת הסחורה כנגד חשבוניות הכוללות תניית שימור בעלות נעשתה טרם שינוי ההלכה.

9.         לצד הטענה כי במסגרת הפן החוזי "הפנימי" (הסובייקטיבי) לא השתכללה בין הצדדים הסכמה על שימור הבעלות בסחורה, ומעבר לטענות המשפטיות בעניין תחולתה בזמן של הלכת קידוחי הצפון אפילו היתה מתגבשת הסכמה חוזית כזו, טוענים המפרקים כי גם מן הפן האובייקטיבי, הנוגע לסממנים החיצוניים במציאות המסחרית שבין הצדדים, אין כל אינדיקציה על הסכמה בדבר שימור הבעלות בידי המבקשת. הגם שהמפרקים מודים כי במשך תקופת ניסיון קצרה ניהלה המבקשת את מלאי הסחורה שסופקה על-ידה למשביר, והייתה רשאית להוציא סחורה מן המלאי על-פי שיקול דעתה, הרי שתקופה זו הייתה קצרה יחסית, ולאחריה בוצע כל ניהול המלאי באמצעות המשביר בלבד. כך למשל, הסחורה שסופקה על-ידי המבקשת נרשמה במלאי המשביר, והוא זה אשר ביצע את הזמנת הסחורה באמצעות מנהלות מחלקת הקוסמטיקה אצלו. תפקידן של דיילות המכירה מטעם המבקשת היה אך לסייע בידי מנהלי המחלקות בבדיקת המלאי הקיים והזמנות הסחורה. לטענת המפרקים, הוצאת חשבוניות על-ידי המבקשת כנגד אספקת הסחורה מצביעה על כך שהסחורה הוצאה מרשימת המלאי של המבקשת ועברה לרשימת המלאי של המשביר, ולשם ההמחשה צירפו המפרקים טופס הצגת תנועות של פריט אחד שסופק על-ידי המבקשת באחד מסניפי המשביר, ממנו ניתן ללמוד כי ניהול מלאי הסחורה, החל מכניסת הסחורה ועד למכירתה ואף החלפתה, נעשה על-ידי המשביר (נספח ב' לתגובה). בהתייחסם לטענת המבקשת לפיה באורח שוטף ניתנה למשביר האפשרות להחזיר סחורה שלא נמכרה או סחורה שנפגמה, טוענים המפרקים כי מחקירת נסיבות הקריסה של המשביר עולה כי נוהל זה של החזרת סחורה היה מקובל עם ספקי המשביר, וזאת ללא קשר לקיומה של הסמכה על שימור בעלות. המפרקים אף פרסו בתגובתם נתונים בדבר החזרות סחורה של המשביר במהלך שנת 2002 לספקים נוספים אשר בינם לבין המשביר לא היתה הסכמה על שימור בעלות.

10.        לבסוף טוענים המפרקים, כי אפילו אם היתה בין הצדדים הסכמה בדבר שימור בעלות - עובדה המוכחשת על-ידם באורח נחרץ - עדיין המבקשת לא הצליחה לבסס בנסיבות המקרה כל זכות עקיבה אחר תמורת הסחורה שנמכרה, משלא הוכיחה כי גלגולם של כספי התמורה מצוי בקופת הפירוק. אשר לתמורות הכספיות שנתקבלו בגין סחורה שנמכרה עד ליום מתן צו הקפאת ההליכים טוענים המפרקים, כי תמורות אלו הופקדו על-פי צו הקפאת ההליכים בחשבונות הבנקים הישנים, וממילא שאינם מצויים בקופת הפירוק. תגובתם של המפרקים לא נתמכה בתצהיר. תחת זאת ציינו המפרקים, בשולי תגובתם, כי פנייתם למנהלת תחום קוסמטיקה במשביר לקבלת תצהיר שיתמוך בתגובה מטעמם נענתה בסירוב, וכי הם שומרים על זכותם לזמנה לעדות, ככל שיתקיים דיון הוכחות בבקשת המבקשת. המבקשת לא מצאה לנכון להשיב לתגובת המפרקים, והיא מוחזקת, על-כן, כמי שאינה חולקת על הטענות העובדתיות המועלות על-ידם כקציני בית-משפט.

דיון והכרעה

11.        דין הבקשה להידחות. חוד החנית של הבקשה מצוי בטענת המבקשת כי התנאים המוסכמים בין הצדדים כללו תניית שימור בעלות. אלא שהסכם הספקים שבינה לבין המשביר, ככל שנחתם כזה, לא הוצג בפני בית-המשפט, ובקיומה של תנייה חד-צדדית על גבי חשבוניות האספקה או תעודות המשלוח אין די לצורך ביסוס המסקנה בדבר קיומה של הסכמה חוזית הדדית בנושא שימור הבעלות, במיוחד כאשר המסמכים שהוצגו אינם חתומים כלל על-ידי גורם כלשהו במשביר. אכן, תנאי יסודי לתחולתה של ההלכה שנקבעה בפרשת קידוחי הצפון עניינו בהסכמה חוזית מפורשת בין הצדדים בדבר שימור הבעלות. עמדתי על כך בפרשת וי אפ, שם נדרשתי באריכות לנושא, בצייני:

"פרשת קידוחי הצפון אמנם ביטלה את הלכת קולמבו ונתנה תוקף לתניית שימור בעלות מוסכמת בין הצדדים, אף בלא רישומה כמשכון. עם זאת, אין בה כדי לבטל את הצורך בהסכמה משותפת של הצדדים על עצם שימור הבעלות בידי הספק. נהפוך הוא: ביחס לאותם ערעורים שהתקבלו בפרשת קידוחי הצפון, הרי שפסק-הדין מניח, כעניין שבעובדה, את קיומה של התקשרות חוזית הדדית בין הצדדים, במסגרתה הסכימו הספק והקמעונאי, טרם כניסתו של הקמעונאי להליכי חדלות פרעון, על שימור הבעלות בידי הספק עד להשלמת התמורה על-ידי הקמעונאי." (בפסקה 16 להחלטה).

ובהמשך הוספתי וציינתי: